ארכיון משפחת אלקסלסי

שמואל אלקסלסי (1926 – 2006)

חיים של אומץ וחוסן

ילדות ומלחמת העולם השנייה

שמואל נולד ב-1926 בסאפי שבמרוקו. כשהיה בן עשר פרצו בעיר פרעות שכוונו נגד שכונות היהודים: בתי כנסת, בתים וחנויות הועלו באש, ומשפחות כמו משפחתו חששו לחייהן. לא נותר להם מקום מבטחים, והמשפחה נמלטה לקזבלנקה.

בקזבלנקה פתח אביו מכולת קטנה כדי להקים מחדש את הבית, אך הטראומה של הפרעות ליוותה את שמואל. בגיל 15 הצטרף לבני עקיבא, תנועת נוער יהודית, כדי להתחבר למורשתו ולהגן על בני עמו.

הדרך לישראל אחרי המלחמה

אחרי מלחמת העולם השנייה הקדיש שמואל את מרצו לעזרה לפליטים יהודים. ב-1947 עלה על אוניית המעפילים אקסודוס, שהביאה ניצולי שואה לארץ ישראל. כשחיילים בריטים תקפו את האונייה, נאבק בהם שמואל וזרק חזרה אל הים את חומרי הנפץ. הבריטים השתלטו על האונייה והעבירו את כולם לגרמניה. שם ראה את מחנה הריכוז הנאצי הנטוש ברגן-בלזן, והמראה זעזע אותו עמוקות.

בעזרת מסמכים מזויפים הצליח להימלט לפריז, ולבסוף הגיע לארץ ב-1948, זמן קצר לפני הקמת המדינה.

החיים בישראל

שמואל התגייס לצה״ל הצעיר וסייע בהקמת חיל ההנדסה. בהמשך עבר לקיבוץ, שם הכיר את חנה ונישא לה, ויחד גידלו שבעה ילדים. גם לאחר פרישתו לא חדל לתת מעצמו: הוא התנדב במשטרה, במשמרות שכונתיות ובבית חולים לילדים.

מורשת

חייו של שמואל הם סיפור של גבורה ושל כוח נפש: מהבריחה מפרעות מרוקו ועד להקמת המדינה. אומץ ליבו גבר על הקשיים. שמואל הלך לעולמו ב-2006 וחנה ב-2017, ומשפחתם ממשיכה את סיפורם.

חנה אלקסלסי (1931 – 2017)

מסע של אומץ ומסירות

ילדות ועלייה

חנה נולדה ב-1931 במרוקו. בגיל 18, ב-1949, החליטה בעוז לעלות לישראל לבדה במסגרת עליית הנוער, ומשפחתה נשארה בקזבלנקה. עליית הנוער הייתה תנועה ציונית שהביאה נערים ונערות לארץ והכינה אותם להתיישבות בקיבוצים ובמושבים.

החיים בקיבוץ

חנה הגיעה להכשרה בקיבוץ דורות, ושם הכירה את שמואל אלקסלסי, לימים בעלה, שהיה אחד ממדריכיה. בקיבוץ עבדה בעיקר בבית הילדים ולקחה חלק במטלות החווה. באותם ימים אף זכתה להיפגש עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהאזין לקבוצה כשסיפרה על עבודתה בחווה.

הקמת משפחה

ב-1950 נישאו חנה ושמואל במעגן ועברו לכפר אתא. בעוד שמואל שירת בחיל ההנדסה, החלה חנה לעבוד במפעל הטקסטיל "אתא", שהוקם במדינה הצעירה לייצור בגדי עבודה ומדי צבא.

בחדר הניתוח ובמלחמת יום הכיפורים

ב-1962 עברה המשפחה לפתח תקווה, וחנה החלה לעבוד בחדר הניתוח בבית החולים בילינסון, כשהיא אחראית על ציוד כירורגי עדין ויקר. במלחמת יום הכיפורים, ב-1973, הוזעקה לחדר הניתוח עוד לפני גיוס המילואים הכללי, שבו נקראו גם בעלה שמואל ובנם הבכור ניסים. המסירות שגילתה באותה שעה קשה העידה על מחויבותה להציל חיים.

פרישה והתנדבות

לאחר פרישתה התנדבה חנה שנים רבות בבית החולים שניידר לילדים וקיבלה תעודת הוקרה על תרומתה. היא ושמואל גידלו שבעה ילדים והקנו להם ערכים, שאיפה להצטיינות ואהבה. בבית דיברו עברית בלבד, כפי ששמואל נהג לומר: "זו השפה שלנו, עלינו לפתח אותה ואין צורך בתוספות."

מורשת

דרכה של חנה ממרוקו לישראל, מסירותה לבניין הארץ, הקריירה שלה ברפואה ונאמנותה לערכי המשפחה ממשיכות לעורר השראה בדורות הבאים. זה סיפור של אומץ, של מסירות ושל נאמנות ללא תנאי למשפחה ולמדינה.

נורית שטיינוביץ (1956 – 2026)

ידיים יציבות בחדר הניתוח

ילדות

נורית נולדה ב-1956, הבת השנייה של שמואל וחנה אלקסלסי, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. היא גדלה בכפר אתא, ומ-1962 בפתח תקווה, בבית שבו דיברו עברית בלבד ושבו אומץ ונתינה היו חלק מהחיים עצמם.

בעקבות אמה

אמה חנה עבדה בחדר הניתוח בבילינסון, ונורית הלכה בדרכה. היא הפכה לאחות בחדרי הניתוח, ועם השנים מונתה לאחות אחראית בחדרי הניתוח של המרכז הרפואי רבין, שקמפוס בילינסון בפתח תקווה חלק ממנו.

אחות אחראית

כאחות אחראית נשאה נורית באחריות לחדרי הניתוח באחד מבתי החולים הגדולים בישראל: לסידורי העבודה, לצוותים ולציוד הכירורגי העדין. זו אותה אחריות שנשאה אמה בבילינסון.

זיכרון

נורית הלכה לעולמה ב-2026. אחרי מותה כתב עליה עמית מהעולם הרפואי שהייתה מהאנשים האהובים עליו ביותר. משפחתה נושאת את זכרה: את החום שהעניקה, את הרף שהציבה ואת המסירות השקטה לריפוי שספגה מהוריה.